יעל לין שאני, מתבוננת בתמונות מילדותי,
ואני עושה זאת לא מעט…אוהבת נוסטלגיה.
זה עושה לי טוב בלב, מרגש אותי מאוד.
והאמת שממש הייתי, רוצה לחזור לשם.
אי אפשר הא…
להיזכר ברגעים היפים, ובזיכרונות האלו
היפים והתמימים, שהלוואי ויכולתי לשחזר.
בלי שום ספק, לחוות בלב, ולנצור אותם.
לעבור, ולעשות הכול אחרת הכול מחדש.
אני רואה את החיוך, השמחה והטבעיות…
ואז, דומעת ובוכה. אני רואה שם באמת,
ילדה שלווה, ילדה ביישנית וחייכנית.
ילדה עדינה ורגישה, מפונמת אך חברותית.
הייתי ילדה שמחה – בטבעה. ונערה שמחה.
כולנו מטבענו, נולדנו ילדים שמחים.
ילדים משוחררים, חופשיים מדאגות ומחייכים.
לאן הלכה לה- השמחה עם כל השנים…?
לאן היא נדחקה לה…? לאן אבדה ונעלמה…?
את הסיבות שלי, אני בהחלט יודעת היטב!
את הסיבות שלכם אתם בטח- בעצמכם יודעים.
אותו חיוך, שהיה לנו מרוח רוב היום- על הפנים…
אותה שמחה תמימה, שהייתה אז עיקר חיינו.
נסיבות החיים, האתגרים שעברנו עשו את שלהם.
וכך נדחקה לה – השמחה, החיוך הטבעי שלנו ירד…
בואו ננסה, להחזיר אותם מעט לחיינו, קצת לנפשנו.
מי כמוני יודעת, שזה לא קל.
ואפילו, מאוד מאוד מאוד קשה!
גם אם, זה קצת והרבה מאולץ…
גם אם זה די בכוח ומזויף.
גם אם, אנחנו מזמן כבר לא אותם-
ילדים שמחים שהיינו.
השמחה אכן יפה לנו.
השמחה אכן טובה ובריאה לנו.
שהתחלתי לומר הודיה, די בכוח בשנה וחצי האחרונות,
זה היה מאולץ לא אמיתי. זה היה בכוח בייסורים, בדמעות
של תנינים! בוכה ומודה, בוכה-וכל כולי שבורה וכאובה!
בדיעבד, זו הייתה הפריצה בעיניי לשינויים, הפעם לטובה בחיי.
אם יש נקודה, בה אוכל לגעת ולהצביע, שמאז חיי
אט אט השתנו מעט לטובה, עם הקשיים הרבים עדיין .
אם יש נקודה, שמאז התחלתי להרים טיפה את ראשי ולנשום.
זו הנקודה – ההודיה ! זה טיפ ענק לכל מי שרוצה שינוי בחייו!
ה- טיפ שלי שישנה לכם את החיים! מבטיחה.
כן עם הייסורים והקשיים! החדירו ללבכם קצת שמחה,
והודיה על מה שכן יש! כי יכל להיות יותר גרוע תמיד.
ועל כך שכלוםםם פשוט כלוםםםםם לא מובן מאליו!
לא קורת הגג , שחיפשתי כל חיי, לא המקרר והאוכל,
לא המזרן להניח בו את ראשי. לא העבודה, לא הספה,
לא החלון שיש, שיהיה אוויר לנשימה – שלא תמיד היה .
לא המים בברז, והיכולת לדבר. על טיפת חמצן נקי מכאב!
כן ממש נקודות כאלו בחיים.
ממש הדברים, הכי הכי הכי קטנים
שהם, לא מובנים- ולא ברורים בכללללל מאליו !
לאחר חוסר…וחוסר רב – יודעים להעריך! להודות ! ולהוקיר !
אור השמש שדהתה… הצבעים של העולם...
שאט אט חוזרים שלא היו ברורים ולא חדים. היה רק שחור ושחור משחור,
אז יודעים להעריך כל טיפת אור! והתקווה שממלא את הבור.
זה מלא תחושות מעצימות – שבלתי ניתנות לפרשנויות.
זה מעל ומעבר למילים, זה ענק לתאר. זה חיוך קטן ללב
שייתן מעט חיים. אומנות טובה להוויה היא – פתח לנשימה.
קל לומר אני יודעת! במציאות, מי כמוני שיודעת !
כן, הדאגות הטראומות תמיד שם מכרסמות… והפחד לסוג שוב לאחור,
ודווקא בקשיים, הודיה ושמחה – הם חלק חשוב לריפוי הנשמה.
